"היינו עשרות ילדים בחוץ, בלי פחד, ואם היינו רעבים הלכנו לקחת ארטיק במכולת של מעארבי וביקשנו 'תרשום'"

מרב, אם לשלוש בנות עשרה, גדלה בשנות השבעים בשכונה ד', ממנה ספגה לדבריה את הערכים הבסיסיים שהיא מנחילה גם לבנותיה: קרבה בלתי מתווכת, עם המון כבוד, אל מבוגרים, קרובי המשפחה, וגם כלפי אמונות של אחרים

מאת מרב סרוסי פרץ

שמי מרב, 48, נולדתי בשכונה ד' בשנת 1972 וגרתי ברחוב אלעזר בן-יאיר עד גיל 12. אחר כך, המשפחה עברה ל-ו' החדשה ומשם לנאות לון. מבחינתי, הילדות הכיפית שלי הסתיימה ביום שעזבנו את שכונה ד', גם בגלל גיל ההתבגרות, אבל הרבה בגלל שעזבנו סביבה שכל כך אהבנו. כיום, אני גרה עם המשפחה שלי ביישוב מיתר, ועובדת באוניברסיטת בן-גוריון כרכזת מחלקה. בעלי הוא מהנדס מערכות מידע שגדל גם הוא בשכונה ד' ברחוב הסנהדרין.

אני אמא לשלוש בנות שנמצאות בשנות העשרה לחייהן. לפני כשנתיים לקחתי שתיים מתוך השלוש בנות למרפאת השיניים בשכונה ד'. כשסיימנו לעקור לסתום ולשלם, חשבתי לנצל את ההזדמנות והצעתי להן "לעשות סיבוב" בנופי ילדותי. למי שלא יודע, בגיל ההתבגרות הילדים נוטים שלא לגלות עניין רב בחיי ההורים, אבל להפתעתי הן הסכימו. ירדנו ממרכז גילת במורדות רחוב אלעזר בן-יאיר. שורות שורות של בניינים, "בלוקים". הגענו לחניה התחתונה והצבעתי על הבית שבו אני גרתי. זכרתי הכול – את השמות של השכנים בכל קומה ובכל הכניסות. סיפורים וזיכרונות בלי סוף, אבל הכי רציתי לספר להן על מיליוני הילדים.

הצבעתי על הדרך לבית הספר "מצפה". סיפרתי איך היינו צועדים בבוקר בבגדים נקיים, יפים ואפילו מגוהצים, צמות קלועות וסרטים. חלקנו הלכנו עדיין עם ההורים, חלקנו עם אח או אחות גדולים שמחזיקים לנו ביד. כולנו עם ילקוט על הגב, ממהרים ופוחדים לאחר. אחרי שנפרדו מאיתנו ההורים בכניסה לבית הספר, כולם הלכו למלאכת יומם. אנשים צעירים, ילדי מהגרים או מהגרים בעצמם שמנסים לבנות לעצמם חיים בארץ הזו. כולם זכורים לי כחדורים בהרבה משמעת, חריצות ומוּנעים בהרבה אופטימיות.

לכל כיוון שלא הסתכלתי נזכרתי כמה קרוב גרנו כולם. סיפרתי: "כאן גרה דודה רֵיינה עם אַווֵליטה ("סבתא קטנה" בספרדית). אם ממשיכים בשביל מגיעים לדודה רקל, וממש שתי כניסות מאיתנו גרים דוֹד אברם ודודה מימי". ואם זה לא היה מספיק, כשאמא הייתה באופן בלתי צפוי צריכה עזרה, היא הייתה דופקת על הדלת של אחת השכנות ומבקשת "אם אפשר, אני חייבת ללכת רגע למכולת. שימי עין על התינוק…".

הבנות שלי התפלאו – היום כל אחד גר כל-כך רחוק; סבא וסבתא בבאר שבע, דודה וֵרד בלהבים, דוׄד אלי בקיבוץ שדה בוקר, ודוֹד נדב בקיבוץ להב (ואנחנו עוד נחשבים משפחה שבטית). בתום יום לימודים חייבים להגיע הביתה. היות וחלק מההורים עבדו אז "מפוצל", הם היו מגיעים הביתה בצהרים לאכול, להאכיל, לשבת איתנו על שיעורי הבית ואולי להספיק גם לנוח. באותם ימים כולם שמרו באדיקות על השקט בין השעות שתיים לארבע בצהרים – אסור "לרדת למטה" ולא לשחק בתוך הבית- זה החוק.

בזיכרון שלי הכול דרוך ושקט, עד ש… עד שהשעון הראה שהשעה ארבע. באותה שנייה כל הדלתות נפתחו בתנופה ועשרות ילדים רצים במדרגות בהתלהבות רעשנית. 'לרדת למטה' בשעה ארבע היה לפגוש מיליונים של ילדים. תמיד היה עם מי לשחק, אם בקבוצות קטנות יותר ואם בחבורות המוניות. לא היה מצב שילד יהיה לבד, הכול היה רועש ומזמין. אם איזה ילד לא "ירד למטה" עמדנו מתחת לחלון, וקראנו בשמו באדיקות ראויה להערכה. מבעד לאחד החלונות מעל אזור המשחקים היה מר ברמי גוער בילדים שישמרו על שקט, ואחת האימהות צועקת מהבלוק שממול ואומרת לו בלָדֽינו "תניח להם סניור ברמי, הם רק ילדים. אתה לא גר בוילה".

מרב בעודה ילדה מתחת לביתה. צילום מתוך ארכיון פרטי
מרב בילדותה מתחת לביתה. צילום: מתוך ארכיון פרטי

ידענו שאפשר גם לשוטט, לא פחדנו. המרחב של השכונה היה עולם של סמטאות צרות, מדרגות, מקומות נסתרים, עצי פלפלון גדולים, שיחי קריסה ואלוורה קוצניים, ותקווה יומית לאיזו הרפתקה מזדמנת. לפעמים אם היינו רעבים או צמאים היינו הולכים למכולת של מעארבּי, לוקחים ארטיק או קרמבו ומבקשים שירשום: "כן, אימא מרשה. בטח". על תעלולים שכאלו לפעמים נתפסנו ונענשנו. בכלל, היינו ילדים מחונכים, ולא רק במשפחה שלי. היה הרבה כבוד למה שהמבוגרים אומרים, למה שאלוהים אומר, למה שהמורה אומרת ולֵֵמה שהרצל אמר. ההורים הראו כבוד לכל זה ואנחנו למדנו מהם וחיקינו אותם.

בשעה שהחשיך כל אימא הייתה מוציאה את ראשה מהחלון וקוראת לילדיה. נאספנו חזרה לתוך הבתים הקטנים, לארוחות ערב, מקלחות וצפייה משותפת בטלוויזיה בערוץ 1. מלבד קריאות הילדים מלמטה, ושל האימהות  מלמעלה, לילדוּת בשכונה ד' יש sound-track של מוזיקה יוונית ותורכית, רוק של 'להקות-הקצב', פריד אל-עטראש ואריק איינשטיין, שאנסונים בצרפתית וטנגו ארגנטינאי. בליל של שפות ומבטאים, כרוז של טנדר של אלטיזכן ומוזיקה של אוטו גלידה.

לאור ההזנחה שניכרת כיום מהסביבה, עלתה השאלה: "מה, הייתם עניים?". ממש לא. בטח לא באהבה ושמחה, אבל גם לא בחומר. הדירות אמנם היו קטנות, אבל הרהיטים היו יפים ומושקעים. ניקינו מהם אבק בכל יום חמישי, בכל שישי בערב, או גם באמצע השבוע. כשההורים "יצאו" עם קבוצת החברים למועדונים או לשחק קלפים באחד הבתים, הם לבשו חליפות ושמלות מפוארות, שיער משוח לאחור ותספורת אופנתית. כל הקז'ואל של היום וה- street-wear לא היה "עובר" אז, זה לפרחחים.

הבנות שלי הביטו סביב. העולם שלהן נראה היום כל כך שונה – בית גדול בפרבר של בתי קרקע מטופחים, שתי מכוניות שעומדות מחוץ לבית, טלפונים ניידים וחדר לכל אחת. אם רוצים ללכת לחברה מבית הספר צריך קבוע מראש ולבקש מאמא שתסיע, קצת חבל לי עליהן פתאום. לגדול בשכונה ד' נתפס בעיניי כנכס למה שאני כיום – אדם שמחפש תמיד קרבה בלתי מתווכת, אבל עם המון כבוד – למבוגרים, לקרובי המשפחה, לאמונות של אחרים, למה שהיה.

לגדול במקום שיש בו כל כך הרבה שוֺנוּת ובמקביל גם תמיכה וקרבה, גרם לי לא לפחד ממגוון, לחפש אותו, להאמין שדווקא מהמפגש בין "אחרים" צומחת שכונה, עיר, אנשים. להיות "עממית" ופשוטה, אבל לא 'פחות' או 'נמוך' מאף אחד אחר. מתוך תפיסה שכזו, קל לצאת ולדרוש צדק ושוויון חברתי. אף אחד לא יכול להתנשא מעל השכונות, מעל המהגרים, מעל הפשוט. על מה יש להתנשא? יש בזה כל כך הרבה עושר וטוּב. לי ולחברים שגדלו איתי היום זה ברור – אנחנו מלח הארץ.