הילד הקטן מהשכונה – שהפך לעיתונאי גדול במדינה

הסיפור שלו כעיתונאי ואיש תקשורת התחיל כבר בגיל צעיר, מאז התקדם בדרכו וצמח כעיתונאי שטח בבאר שבע כיום משמש כמפקד גלי צהל – סיפורו של שמעון אלקבץ

מאת ליאור יצחקוב וארנולד נטייב

עד גיל 13 הספיק שמעון אלקבץ להיות מעורב בעולם התקשורת ולכתוב בעיתון המקומי 'שבע' בבאר שבע. בחופש הגדול שלפני כיתה ח' פנה לעורך העיתון, עמוס חנוך, בבקשה להפוך לכתב במקומון, "נכנסתי ואמרתי לו שאני רוצה להיות עיתונאי". מוסיף ואומר, "הייתי ילד כמו שמכנים, "תולעת ספרים", הייתי מנוי בספריה העירונית, הייתי הולך מרחקים גדולים מאוד לשם כדי להחליף ספרים. חלק מהימים תוך כדי הגעה הביתה הייתי קורא חצי ספר. אני חושב שהאהבה שלי לספרים והמפגש עם הדמויות בספרים הציתה בי את החשק להיות חלק מהמילים, מהסיפור, מהעלילה, להיות שותף במקומות שבהם מתרחשים דברים. האהבה שלי לספרים הביאה אותי להגיע, כשאני בגיל 13, לפסאז' שביט בעיר העתיקה, למקומון 'שבע', ובעצם כך התחיל סיפור האהבה שלי לעיתונות ולתקשורת".

בוגרי מגמת צילום במקיף ו בבאר שבע, שמעון אלקבץ בצד שמאל למטה ולצידו ענת, לימים אשתו. צילום: באדיבות המצולם

אלקבץ (54), נשוי לענת, בת זוגתו עוד מימי התיכון, אב לארבעת ילדיו. מתגורר בעוטף, בכפר עזה אחרי תקופה ארוכה שבה גר באשדוד. "פשוט התאהבנו במקום, באווירה, באנשים. יש פה משהו שקשה לתאר. התחושה היא שאתה חי בצימר ואתה לא מתכחש לעובדה שאתה נמצא במקום שהמציאות הביטחונית פה היא לא פשוטה", שיתף. כיום הוא משמש כמפקד בתחנת גלי צה״ל, שחגגה 70 שנה בספטמבר, מזה 3 שנים. "אני חושב שחשיבותה של גלי צה"ל במציאות הישראלית היא גדולה. התחנה היא חלק מפס קול של מדינה, ואני התעקשתי בשלוש השנים האחרונות שבהן אני משמש כמפקד התחנה ועורך ראשי שלה, להעשיר את התחנה בקולות נוספים מהפריפריה, עם עיתונאים שגדלו גם במקומות אחרים כמו הרדיו האזורי".

אלקבץ גדל בשכונה ד' בשדרות הנשיא מול מרכז אורן. ילדותו הייתה מרתקת ומהנה, "הייתה ילדות עשירה מאוד במה שאנו מכנים היום "שכונה". הסיפור של השכונה שבה גדלתי היה סיפור של ילדים שבילו זמן רב בחוץ, עם משחקי כדורגל, משחקי קופסה, רכבנו באופניים… כולנו היינו סביב קבוצת הפועל באר שבע, אותה אני אוהד עד היום. היינו הרבה מאוד בחוץ. בדיוק אתם מדברים איתי בחג סוכות, אני נזכר שהיינו עם קרשים, שמיכות, פטיש ומסמר בנינו את הסוכה של השכונה, ישנו בה בלילה. הייתה חוויה מאוד גדולה לגדול ביחד עם הרבה מאוד ילדים. הייתה ילדות כיפית, ובתוך כל זה תמיד הקפדתי ללכת לספריה ולקרוא ספרים. השילוב הזה של כתיבה בגיל צעיר במקומון לצד הילדות בשכונה, היה חלק שהעשיר אותי מאוד. במשך שנה שלמה הוצאתי ביחד עם צוות מהכיתה שלי, בבית ספר 'אמירים', עיתון קיר שבועי ביחד עם המחנכת חנה נחום שעודדה אותנו לכתיבה, ליצירה ולחשיבה אחרת. באותן שנים כתבתי איפה שרק אפשר, זה בער בי".

שמעון אלקבץ מראיין את השר לביטחון פנים לשעבר אבי דיכטר. צילום: באדיבות המצולם

"אני חושב שאתה יכול לצאת מבאר שבע אבל באר שבע לא יוצאת ממך"
שבנו הראשון היה בן שנה עברו בני הזוג ותינוקם מבאר שבע לירושלים, לטובת תפקיד חדש, כתב לענייני משטרה ומשפט. אלקבץ אמר כי אם לא היה צריך לעזוב את העיר בשביל תפקידים חדשים היה נשאר שם. "אני חושב שזה עניין של בחירה, ואני לא רואה סיבה למה לא לגדל שם את ילדיי, גם בחוכמת ה"בדיעבד". אבל החיים הובילו אותי ליציאה מהעיר, למרות שבאר שבע הייתה ועודנה המקום הכי חם שיש לי בלב". גם היום שהוא בא לבקר את בני משפחתו בעיר הוא נזכר בתקופה בה הוא גר שם, "באר שבע היא חלק ממני, השכונה היא חלק ממני, ואני לא מעט פעמים מוצא את עצמי נוסע עם הרכב במרכז גילת, ברחוב בר גיורא, וברחוב סנהדרין, שם הייתה לאבא שלי מאפייה, אותה הוא פתח אחרי שהוא סיים בקבע. כל מקום כזה מעורר זיכרונות. למעשה אין כמעט מקום אחד בבאר שבע שאני יכול להגיד שלא הייתי בו, ולא ביקרתי בו בתור עיתונאי, גם בעיתון 'שבע' וגם בתור כתב בדרום".

שמעון אלקבץ עם חיילי גלי צה"ל. צילום: באדיבות המצולם

"דע מאין באת"
מזיכרון ילדותו, שכונה ד' נחשבה כשכונת המצוקה הגדולה ביותר בישראל. אבל הוא וחבריו לא הרגישו בקושי הזה, להפך. "הרגשנו שאנחנו חיים במקום חופשי וכשרצינו לצאת למגרש משחקים לשחק היינו עושים את זה. יכולנו לעשות הכל, לא הרגשנו שאנחנו יוצאי דופן". למרות הקושי שהשכונה ידעה, צמחו משם לא מעט אנשי תקשורת, אנשי תרבות ובידור כמו צביקה הדר, זהבה בן, אתי לוי, עמיר בניון, כלת חידון התנ"ך העולמי ועוד רבים אחרים. "כשהקמתי את רדיו דרום נתתי את מלכת הגשת יומני הבוקר לבחור צעיר, ששמו דני קושמרו. וברדיו דרום צמחו הרבה מאוד עיתונאים, ואני חושב שבאר שבע, בזכות כלי התקשורת המרובים שבה, יצרה הרבה מאוד אנשי תקשורת שעושים חיל לא רק בעולמות התקשורת, אלא גם בתחומי המחקר והאקדמיה". מוסיף "אני תמיד אומר שאדם צריך לדעת מאין הוא בא, ובמקומות שבהם קשה אז היכולת שנדרשת ממך היא יותר גדולה. ואני לא חושב שהמקום שממנו באת אמור להפריע לך להגשים חלומות, להפך. אני חושב שדווקא מהמקומות שבהם אתה יכול לחלום, אז אתה יכול גם להגשים".

"רואה את הקולות"
שהיה צעיר וכתב את כתבותיו הראשונות קיבל תמיד תמיכה מהבית ומהסובבים אותו. "התמיכה הזאת לוותה גם בהמון אחריות. הייתי חייב להצדיק את האמון שמערכת העיתון נתנה לי, וגם את העיניים שהסתכלו עלי כל הזמן. זה לא היה מובן מאליו שתלמיד בבית ספר יסודי ואחר כך בתיכון מתעסק בעולם העיתונות, בעולם שעד הרגע שנכנסתי, היה שייך ברובו למבוגרים. הדבר דרש ממני אחריות, וכמובן עזר לי לעצב את מי שאני היום. כמו שאני קבלתי הזדמנות, זה מה שאני מתעקש לעשות בכל תפקידי". גם שהקים את רדיו דרום דאג שהעובדים הצעירים יקבלו הזדמנות להצליח. "כשהקמתי את רדיו דרום אז התחנה רובה כולה הייתה מושתתת על כוחות צעירים ומוכשרים, חלקם הגדול ללא ניסיון. כמעט כל העובדים בתחנה היו סטודנטים מ"ספיר", וכך היה גם בקול ישראל, למרות שהיה מדובר בתקופה קשה ומורכבת, התעקשתי על שילוב של כוחות צעירים".

"לראות את הקולות" זה מוטו שמלווה את אלקבץ עוד מימים עברו עד היום. "הרצון להבין מגיל מאוד צעיר קולות של אנשים שהם בשולי החברה הישראלית ובשולי הדרך, אנשים שבעולם אחר, אם לא הייתה להם ההזדמנות להגיד את מה שיש להם להגיד, אז אולי אף אחד לא היה שומע אותם. כמו שלי נתנו את ההזדמנות להתבטא, זה משהו שצריך לעשות כל הזמן, לאפשר לאנשים שקולם לא נשמע, שישמע בקול גדול". בתור מפקד גל"צ אלקבץ מאפשר למגישים בעלי דעות שונות מצדדים שונים להשמיע את קולם ועל כך הוא מוצא את עצמו מקבל המון התנגדויות על כך שהוא מאפשר לקולות אחרים להגיד את דברם. אך זה לא מרתיע אותו כי הוא מאמין בפלורליזם, בדעות מגוונות, כי זה בעצם הסיפור של ישראל.

"כשהיינו ילדים הייתה לנו שקית של גולות ובשקית המרופטת הזאת היו מלא סגנונות של גולות, מבריקות, צבעוניות, שחורות, לבנות… וזה הסיפור שלנו, אותה שקית גולות שמשקפת צבעים וגוונים בחברה הישראלית. אי אפשר לבטל תרבות או מורשת של מישהו אחר בגלל תרבות של מישהו שני. המושג הזה 'רב תרבותיות' הוא מושג שאמור לאפשר לכל אחד להביא את עולמות המסורת, המנהגים, המורשת והתרבות לקדמת הבמה מבלי שיגידו לו שזה לא נחשב".

שמעון אלקבץ כיום. צילום: באדיבות המצולם

הביוגרפיה של אלקבץ מראה על סיפור הצלחה מקומית שפרצה לגבולות המדינה בעזרת שאיפה, התמדה ומוטיבציה להתקדם ולהשפיע. אפשר ללמוד על אישיותו ועל עשייתו הייחודית של איש התקשורת משכונה ד' בבאר שבע, על עשייה שמתרחשת בעיקר מאחורי הקלעים, במקומות החבויים מהעין, כשהוא הוא נותן את הבמה להשמיע את הקול של האחר, או בלקדם את המתמודד הצעיר מהפריפריה, מהצפון או דרום, גם שהמתמודד ללא ניסיון אבל אפשר לראות את הפוטנציאל הקיים.